ניהול אמנותי |

את דרכו אל תפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה פילס נאור בעקבות שורה ארוכה של הצלחות מוכחות, אשר בנו את שמו כבמאי מקצוען, יצירתי ובעל יכולות יוצאות דופן להנהיג שחקנים ולסחוף קהלים. "שמנה", "הכתובה" "משפחת ישראלי", "נודניק", "שמו הולך לפניו", אותן ביים כבמאי צעיר בראשית דרכו בתיאטרון הרפרטוארי, הוצגו מאות פעמים, זכו להצלחה פנומנאלית וסימנו אותו כדור ההמשך לגברדייה הניהולית הוותיקה.

 

"נאור מבין את הדינאמיקה של התיאטרון ויודע להקשיב... (הוא) מעורר אמון ופרטנר טוב. כשהוא מנהיג שחקנים, הוא עושה זאת, בסגנון המודרני של שותפות", אמר עליו עם הפריצה הגדולה, עמרי ניצן.

בשנת 2008 מונה לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון העירוני חיפה. במשך שנותיו בתפקיד, הזניק את התיאטרון לשיאים חדשים, בכלל זה: גידול משמעותי בהיקף המנויים, יצירת מסגרות אמנותיות חדשות בתוך התיאטרון, פתיחת שערים ליוצרים צעירים וחדשים בתיאטרון, שיתופי פעולה, פרויקטים ויוזמות אמנותיות שזכו להצלחה רבה ועוררו עניין ושיח בשדה היצירה הישראלי ובחירות רפרטואריות מרתקות ונועזות, אשר סייעו לייצב ולמצב את התיאטרון מחדש ככוח מניע ולהרחיב את קהליו.

מעל 70 הפקות תיאטרון הפיק התיאטרון העירוני חיפה תחת ניהולו של נאור בהן פרויקטים עם אג'נדה אמנותית וחברתית, שהציפו נושאים אשר הבמה בישראל מעטה לגעת בהם כמו: "פסיכוזה 4.48", יצירתה מעוררת המחלוקת של שרה קיין בבימויו המפעים של עמיר קליגר, "מי דואג לילד" הפקה תיאטרלית-מוזיקאלית יוצאת דופן מאת טום סטופארד ואנדרה פרווין שביים נאור, "יוליסס על בקבוקים" מאת גלעד עברון בבימויה של אופירה הניג שזכתה בפרס התיאטרון וגם "איש ואישה אחת", הצגה דוברת עברית וערבית המבוססת על סיפורי עם שעברו מדור לדור בין בני עדות המזרח ומדינות ערב שליקטה, ערכה וביימה הניג.

שילוב של תעוזה, יצירתיות, סקרנות ומעוף, אשר ליוו את קבלת ההחלטות הרפרטואריות והדרמטורגיות, הוכיחו עצמן לאורך הדרך והציעו מבחר מאוזן, מסקרן ואפקטיבי, שחשף את הקהל הישראלי למחזאות מודרנית של יוצרים פחות מוכרים בארץ כמו דויד לינדסי-אבייר מחבר "אנשים טובים" בבימויו של איציק ויינגרטן ו"צניחה חופשית" בבימויו של נאור; "על מי ועל מה" מאת המחזאי האמריקני-פקיסטני איאד אקטר, אותו תרגם וביים נאור, לצד מחזות מופת כמו "כולם היו בניי" מאת ארתור מילר או "גזע", "המקום ממנו באתי" ו"גלנגרי גלן רוס" מאת דיוויד מאמט בבימויו של נאור או "הצמא והרעב" מאת אז'ן יונסקו. והיו גם הפקות מקור של מחזות זמר כחול-לבן, שהתיאטרון הרפרטוארי הישראלי נמנע מלהפיק לאורך שנים ארוכות, כמו "בילי שוורץ" -מאת אוהד חיטמן ושירילי דשא, שגרף ארבעה פרסי התיאטרון הישראלי כולל פרס מחזמר השנה או "ג'נטלי" מאת שירי נדב נאור, אמיר לקנר ושאנן סטריט בבימויו של נאור, שהציף את נושא הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, נושא שכמעט ולא טופל בתיאטרון בארץ ובטח שלא בהפקה בסדר גודל כזה.

למעשה, כבר מראשית דרכו כמנהל אמנותי נתן נאור דגש ליצירה מקורית חדשה ומקום ובמה מרכזית ליוצרים בעלי טביעת אצבע ייחודית שמצאו בתיאטרון חיפה קרקע פורייה ליצירתם ובית מאפשר לחיפוש מעבדתי אחר שפות חדשות. כחלק מהאג'נדה האמנותית הביא נאור לחיפה תפיסה בלתי שגרתית אשר אינה רווחת בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי של ליווי יוצרים ובמאים צעירים במטרה להרחיב את השורות ולהצמיח כוחות חדשים. כך נתן התיאטרון במה להפקות יוצאות דופן של הבמאי עמיר קליגר ושל הבימאית רוני ברודצקי, מי שעמדה בראש "החיפאית", קבוצת תיאטרון צעירה, שנאור יזם וייסד כגרעין ליצירה לוקאלית, חדשה ובועטת. עם השנים הפכה הקבוצה, חממה ליצירות דגל חדשניות כמו "אקווריום", "איך לקום מכסא" מאת ובבימויה של ברודצקי,שזכו להצלחה ולביקורות משבחות בישראל ומחוצה לה אך גם הזניקה קריירות לשחקנים בראשית דרכם.

עם כניסתו של נאור לתפקיד המנהל האמנותי, חזר גם פסטיבל הצגות הילדים לפעול תחת כנפי התיאטרון העירוני חיפה והפך במהירות, אבן שואבת ליוצרים מעולים ולקהל בהיקף אדיר. בפסטיבל מעורבים כל הכוחות היוצרים לילדים בישראל והפקות הפסטיבל, שהפך לאירוע הדגל השנתי של הצגות תיאטרון לילדים ולנוער בישראל, רבות מהן לא שגרתיות וספק לו היו מופקות שלא במסגרתו, זוכות לליווי צמוד ולמעטפת מאפשרת. דגש מיוחד הושם גם על אוצרות מופעי החוצות שהפכו לפסטיבל בתוך הפסטיבל ומשווים לאירוע כולו נופך בינלאומי, מגוון ומעשיר. 

נאור, במאי של שחקנים ומאמין גדול בטקסטים, מביא לבמה מחזאות עילית מורכבת המבוססת על דיאלוגים איכותיים וסיטואציות אנושיות המספרות סיפור. זה נכון לדרמות שבחר וביים, אך במידה שווה גם לקומדיות "דלתות", כמו "הזוג המוזר" או "שיגעון באופרה", סוגה בה הוא שולט ובוהק, בזכות יכולת נדירה לפצח דווקא את רגעי הדרמה האנושית שמאחורי ההומור, לתזמר ולתזמן כבמלאכת מחשבת את המתרחש על הבמה ולגעת איפה שכואב, מה שהופך את עבודותיו לקומוניקטיביות מאד ומושכות קהלים. זו בדיוק הסיבה שגרסת הבמאי שלו ל"סוחרי גומי" מאת חנוך לוין, שנעה בין מצחיק מאד לנוגע ללב, הפכה לשלאגר מטורף. נאור היה גם מי שהחזיר לבמה העברית אחרי שנים ארוכות את אפרים קישון עם "הכתובה" ו"שמו הולך לפניו", שזכה בפרס התיאטרון לקומדיית השנה ועשה מטעמים מ"סוחרי גומי" של חנוך לוין.

לאורך שנותיו בתיאטרון היה שותף בכתיבת מחזות לצד עיבוד ותרגום טקסטים קיימים כמו "בעלים ונשים"  על פי סרטו של וודי אלן שעיבד למחזה יחד עם עמיר קליגר, "המקום ממנו באתי" של דיוויד מאמט, שתרגם בשיתוף עם אסף צפור ועוד. זהו, למעשה, עוד פן בתוך העשייה התיאטרונית המגוונת מאד של נאור שמתחילה בטקסט, ממשיכה בחדרי החזרות ואינה מסתיימת גם כשאור הבמה כבה.

מרב יודילוביץ', מבקרת תיאטרון